React מול Angular: ההבדלים ומתי לבחור בכל אחד

React היא ספריית JavaScript לבניית ממשקי משתמש, ו-Angular היא framework שלם לבניית אפליקציות ווב. עם React כותבים קומפוננטות כפונקציות שמחזירות JSX ובוחרים כלים נפרדים לניתוב, לטפסים ולנתונים; עם Angular כותבים classes של TypeScript עם templates של HTML ומקבלים ניתוב, טפסים, לקוח HTTP ו-dependency injection מובנים. הנה אותו מונה בשתיהן.

import { useState } from 'react';

export default function App() {
    const [count, setCount] = useState(0);

    return (
        <button onClick={() => setCount(count + 1)}>
            Clicked {count} times
        </button>
    );
}

גרסת ה-Angular של אותה קומפוננטה:

import { Component, signal } from '@angular/core';

@Component({
    selector: 'app-counter',
    template: `
        <button (click)="increment()">Clicked {{ count() }} times</button>
    `,
})
export class CounterComponent {
    count = signal(0);

    increment() {
        this.count.update((n) => n + 1);
    }
}

הרעיונות תואמים אחד לאחד: useState(0) של React הוא signal(0) של Angular, onClick={...} הוא (click)="...", ו-{count} הוא {{ count() }}. ההבדל הוא איפה הקוד חי: פונקציה אחת שמחזירה markup ב-React, class ועוד מחרוזת template ב-Angular.

ספרייה מול framework

זה ההבדל שמניע את רוב השאר. React מכסה רינדור ו-state של קומפוננטות. כל השאר הוא הבחירה שלכם:

• ניתוב: React Router, TanStack Router, או routes מבוססי קבצים של framework.
• טעינת נתונים: fetch באפקט, TanStack Query, או loaders ו-server components של framework.
• טפסים: שדות מבוקרים רגילים, form actions של React 19, או React Hook Form.
• state גלובלי: קונטקסט, Zustand, Redux Toolkit, Jotai.

צוותים רבים מדלגים על רוב הבחירות האלה כשהם מתחילים מ-framework של React כמו Next.js או React Router במצב framework, שאורזים יחד ניתוב, טעינת נתונים ורינדור בצד השרת.

Angular עושה את הבחירות האלה בשבילכם: @angular/router, טפסים ריאקטיביים ומבוססי template, HttpClient, dependency injection, הגדרת בדיקות וה-CLI ng שמייצר קומפוננטות ו-services. כל פרויקט Angular נראה פחות או יותר אותו דבר, וזו סיבה נפוצה לכך שארגונים גדולים בוחרים בו. המחיר הוא שטח גדול יותר ללמוד ופחות חופש להחליף חלק.

JSX מול templates

קומפוננטות React מחזירות JSX, שהוא JavaScript. תנאים הם && או טרנרי, רשימות הן .map(), וכל מה שאפשר לעשות ב-JavaScript אפשר לעשות ב-markup. templates של Angular הם HTML עם תחביר משלהם: @if, @for עם track, bindings של [property], bindings של (event) ו-interpolation של {{ }}. templates שומרים markup ולוגיקה מופרדים באופן גלוי; JSX שומר אותם במקום אחד ונותן לכם את כל השפה. הנה רשימה מסוננת, הפיצ'ר השני להשוואה.

import { useState } from 'react';

const fruits = ['Apple', 'Banana', 'Cherry', 'Grape', 'Mango', 'Peach'];

export default function App() {
    const [query, setQuery] = useState('');

    const visible = fruits.filter((f) =>
        f.toLowerCase().includes(query.toLowerCase())
    );

    console.log('render, query =', JSON.stringify(query));

    return (
        <div>
            <input
                value={query}
                onChange={(e) => setQuery(e.target.value)}
                placeholder="Filter fruit"
            />
            <ul>
                {visible.map((fruit) => (
                    <li key={fruit}>{fruit}</li>
                ))}
                {visible.length === 0 && <li>No match</li>}
            </ul>
        </div>
    );
}

הקלידו an בתיבה ושימו לב לקונסול: כל הפונקציה רצה שוב בכל הקשה, ו-visible פשוט מחושב מחדש. אותה קומפוננטה ב-Angular, עם ה-template בקובץ משלו:

import { Component, computed, signal } from '@angular/core';

@Component({
    selector: 'app-fruit-filter',
    templateUrl: './fruit-filter.component.html',
})
export class FruitFilterComponent {
    fruits = ['Apple', 'Banana', 'Cherry', 'Grape', 'Mango', 'Peach'];
    query = signal('');

    visible = computed(() =>
        this.fruits.filter((f) => f.toLowerCase().includes(this.query().toLowerCase()))
    );
}

<input #box [value]="query()" (input)="query.set(box.value)" placeholder="Filter fruit" />
<ul>
    @for (fruit of visible(); track fruit) {
        <li>{{ fruit }}</li>
    } @empty {
        <li>No match</li>
    }
</ul>

ב-Angular, computed מצהיר ש-visible תלוי ב-query, כך ש-Angular יודעת איזה template קורא אותו ומחשבת מחדש את visible רק כש-query משתנה. ב-React אין הצהרה: הקומפוננטה רצה שוב ומחשבת מחדש. ה-key={fruit} ב-React וה-track fruit ב-Angular עושים את אותה עבודה, ואומרים ל-framework איזה פריט ברשימה הוא איזה.

JavaScript קודם מול TypeScript קודם

React היא JavaScript רגיל עם JSX, ו-TypeScript היא אפשרות שמוסיפים (npm create vite@latest my-app -- --template react-ts). רוב הפרויקטים החדשים ב-React כן מוסיפים אותה, אבל אפשר ללמוד React בלי לדעת טיפוסים. Angular בנויה בשביל TypeScript: decorators, dependency injection ובודק הטיפוסים של ה-templates מניחים כולם אותה. אם הצוות שלכם כבר כותב קוד עם טיפוסים, זה לא נושא; אם אתם חדשים בתכנות, זה עוד דבר ללמוד בבת אחת. הדף על React עם TypeScript מראה איך טיפוסים עובדים בצד של React.

זרימת נתונים וזיהוי שינויים

שתיהן מעבירות נתונים מטה דרך inputs (props ב-React, input() או @Input() ב-Angular) ושולחות אירועים מעלה דרך callbacks (פונקציות שמועברות כ-props ב-React, output() או @Output() ב-Angular). ההבדל הוא איך כל אחת שמה לב לשינוי.

React מתייחסת ל-state כתמונות מצב immutable. קוראים ל-setter עם ערך חדש, React מריצה שוב את פונקציית הקומפוננטה, משווה את ה-JSX החדש לישן, ומתקנת את ה-DOM. שום דבר לא נעקב אוטומטית: פונקציית הרינדור היא גרף התלויות. קל לחשוב על זה, והמחיר הוא שלפעמים מוסיפים memo, useMemo או useCallback (או נותנים ל-React Compiler להוסיף אותם) כדי לדלג על עבודה.

Angular השתמשה היסטורית ב-Zone.js כדי לזהות כל אירוע אסינכרוני ואז בדקה את עץ הקומפוננטות בחיפוש אחרי bindings שהשתנו. Angular המודרנית עוברת ל-signals: signal, computed ו-effect עוקבים אחרי אילו ערכים כל template קורא, כך ש-Angular בודקת רק את הקומפוננטות שה-signals שלהן השתנו, וגרסאות חדשות יכולות לרוץ בלי Zone.js בכלל. templates של Angular לא מריצים שוב פונקציה שלמה בכל שינוי כמו שקומפוננטות React עושות.

בקוד היומיומי השתיים מרגישות קרובות יותר ממה שהמנגנון מרמז: מחזיקים state, גוזרים ממנו ערכים, והמסך עוקב.

ניהול state

ב-React, state מקומי הוא useState או useReducer, state משותף מורם להורה או מוכנס לקונטקסט, ו-state ברמת האפליקציה חי לעיתים קרובות בספריית store קטנה. ב-Angular, state מקומי הוא signals על הקומפוננטה, ו-state משותף חי בדרך כלל ב-service שמוזרק בכל מקום שבו צריך אותו; dependency injection היא התשובה המובנית של Angular לשאלה "איך שתי קומפוננטות רחוקות משתפות נתונים". NgRx קיים בשביל צוותים שרוצים store בסגנון Redux. ל-React אין מערכת dependency injection; קונטקסט ממלא תפקיד דומה.

טבלת השוואה

עקומת למידה

עם React מתחילים מהר יותר. מתחיל שיודע JavaScript יכול לבנות משהו אמיתי אחרי שהוא לומד קומפוננטות, props, state ואפקטים, והדף מה זה React מכסה את כל הרעיון בכמה דקות. הלמידה זזה למאוחר יותר: צריך לבחור ראוטר, גישה לטעינת נתונים ואסטרטגיה לטפסים, ובסיסי קוד שונים של React עושים בחירות שונות.

ל-Angular יש התחלה תלולה יותר: TypeScript, decorators, templates, signals, dependency injection, מודולי הראוטר והטפסים, ו-RxJS לחלק מה-APIs. אבל ברגע שמכירים אותה, כל פרויקט Angular משתמש באותם חלקים באותה צורה, כך שמעבר בין פרויקטים קל יותר.

מתי לבחור במה

בחרו ב-React כש:

• רוצים ליבה קטנה וחופש לבחור את השאר, או רוצים framework כמו Next.js בשביל רינדור בצד השרת ו-routes מבוססי קבצים.
• מתכננים לבנות גם אפליקציות מובייל, שבהן React Native משתמש שוב באותו מודל קומפוננטות.
• הצוות מרגיש בעיקר בנוח ב-JavaScript, או שאתם לומדים פיתוח front-end ורוצים את הדרך הקצרה ביותר לאפליקציה שעובדת.

בחרו ב-Angular כש:

• צוות גדול צריך מבנה סטנדרטי אחד בהרבה פרויקטים, עם פחות החלטות ארכיטקטורה להתווכח עליהן.
• רוצים שטפסים, HTTP, ניתוב ו-dependency injection יתוחזקו יחד על ידי צוות אחד, וישודרגו יחד על ידי ה-CLI.
• הצוות כבר כותב TypeScript ואוהב services מבוססי class והפרדה ברורה בין template ללוגיקה.

שתיהן בשלות, נפוצות בפרודקשן, וטובות לקריירה. הכישורים עוברים: קומפוננטות, זרימת נתונים חד כיוונית, state נגזר ועדכונים ריאקטיביים הם אותם רעיונות בשתיהן.