נקודה לעומת נקודתיים

עכשיו, כשאתה מכיר גם את תחביר הנקודה וגם את תחביר הנקודתיים, כך הם קשורים זה לזה, ומה משתבש כשהטבלה לא מועברת.

שתי הנקודתיים הן קיצור. הגדרת function game:addPoints(points) זהה להגדרת function game.addPoints(self, points), וקריאה ל־game:addPoints(10) זהה לקריאה ל־game.addPoints(game, 10). מתודה פועלת כל עוד הטבלה מועברת כארגומנט הראשון שלה.

כך קורה כשהטבלה אינה מועברת:

local game = { score = 0 }

function game:addPoints(points)
    self.score = self.score + points
end

-- שגוי: קריאה באמצעות נקודה, אך לא הועברה טבלה
game.addPoints(10)  -- שגיאה! self הוא כעת 10, ולא הטבלה

כשקוראים ל־game.addPoints(10),‏ Lua לא מעבירה את game באופן אוטומטי. הערך 10 הופך ל־self, ו־self.score נכשל כי 10 הוא מספר, לא טבלה.

פונקציה שהוגדרה עם נקודה ועם self מפורש פועלת עם קריאה באמצעות נקודתיים, משום שנקודתיים מעבירים את הטבלה כארגומנט הראשון:

function game.reset(self)
    self.score = 0
end

-- קריאה עם נקודתיים: game:reset() זהה ל־game.reset(game)
game:reset()  -- self מקבל את game כראוי, ולכן זה עובד

שתי ההגדרות יוצרות את אותה פונקציה, ולכן הבחירה היא עניין של מוסכמה: השתמש בנקודתיים כדי להגדיר ולקרוא לפונקציות שעובדות עם self, ובנקודה עבור פונקציות שלא משתמשות ב־self. כך בכל קריאה אפשר לראות אם הטבלה מועברת.